Yoav Loeff ДРУГ АРЦАХА, ФОТОГРАФ, ЖУРНАЛИСТ СОЛИДАРЕН С АРМЯНАМИ.
נגורנו קרבאך.
כל מי שהיה מחובר לכלי התקשורת בשנות ה-90' המוקדמות שמע שוב ושוב את השם הזה. מי שהיו צעירים מדי, אולי שומעים אותו כעת לראשונה. מעטים מכירים את שמו הארמני של האזור - ארצאך, שם קדום הרבה יותר. אנסה להכניס דברים להקשר, מבלי להאריך יתר על המידה (אזהרה - זה בכל זאת יהיה פוסט ארוך למדי. כל קיצור נוסף יחייב התעלמות ממידע חיוני להבנת הדברים).
ארצאך הינו אזור הררי ועתיר נחלים ונהרות (ויפה להפליא) במזרחה של ארמניה ההסטורית. כבר בעת העתיקה הוא היה מאוכלס בעיקר בידי ארמנים, וכן בידי עם ששמו מוכר למעטים בלבד כיום - האלבנים הקווקזיים (אין קשר לאלבניה שבבלקן). אלה האחרונים התמזגו עוד באלף הראשון לספירה עם הכנסייה הארמנית, והאלבנים הללו ככל הנראה נטמעו ברובם בקרב הארמנים.
ההסטוריה הארמנית ארוכה ומורכבת - תקופות של שלטון עצמי והרבה תקופות, בנות מאות שנים, של קיום תחת כיבושים של אימפריות וכוחות שונים ומשונים. לא אאריך. אני עושה את זה בשני קורסים הסטוריים שאני מלמד באוניברסיטה העברית.
מאז המאה ה-11 לא היה לארמנים שלטון עצמי של ממש באזור הקווקז, מולדתם ההסטורית (גם לפני כן, היו 'אפיזודות' בנות מאות שנים ללא שלטון זר). כן היה להם שלטון עצמאי באזור קיליקיה (דרום-מזרח טורקיה של היום, לחופי הים התיכון) משלהי המאה ה-11 ועד עמוק אל תוך המאה ה-14, אבל זה מסיפור אחר לגמרי.
למרות כל זה, הארמנים שמרו על זיקה רצופה למולדתם גם בתקופות שהיא הייתה אזור קרבות בין עמים שונים; במאות האחרונות - זירת התגוששות אסטרטגית מאוד בין איראן, האימפריה העות'מנית ורוסיה. הם הצליחו לעשות זאת, ולא להיטמע ולהתפורר, בעיקר בזכות דבקותם בדת הנוצרית (הם האומה הראשונה שקיבלה על עצמה את הנצרות כדת מדינה) ובכנסייה הארמנית, אשר שימשה במידה רבה תחליף להנהגה אזרחית וגורם מאחד מבחינה לשונית ותרבותית.
האזור שנפגע, כך נראה, הכי פחות בהתגוששויות ובמסעות ההרס של המאות האחרונות היה אזור ארצאך (נגורנו קרבאך), וכן חלק מהמחוז שגובל בו ממערב, מחוז סיוניק, אשר מהווה את חלקה הדרומי של הרפובליקה הארמנית כיום (שהינה קטנה בהרבה משטחי "ארמניה ההסטורית" של העת העתיקה). במחוזות אלה נשמר סוג של שלטון ארמני עצמאי בתאי שטח קטנים, על ידי שליטים מקומיים שכונו מליקים (Meliks); כן - ממש כמו 'מלך' בעברית או בערבית. שליטים אלה היו מעין בעלי אחוזות פאודליים שכל אחד מהם שלט בשטחם של כפרים אחדים. זה נשמע אולי קטן ועלוב, יחסית למלוכה של ממש בימי קדם, אבל זה היה הדבר הקרוב ביותר לשלטון עצמאי שארמנים יכלו לייחל לו מזה מאות שנים. לא פלא הדבר, שמליקים אלה היוו ציר מרכזי בהתעוררות הלאומית המוקדמת של הארמנים, תוך שיתוף פעולה עם הכנסייה, במאות ה-17 וה-18 (אם תרצו, אפשר לקרוא לזה קדם-לאומיות, כי יש שיטענו, במידה רבה של צדק, שלאומיות של ממש היא תופעה שהתפתחה רק במאה ה-19). כך או אחרת, אחדים מן המליקים הללו עסקו ביחסי חוץ עם המערב או עם רוסיה, בניסיון להבטיח אוטונומיה כלשהי לארמנים, ובמידה מסוימת גם הצליחו בכך. היו שם כמה סיפורי גבורה משמעותיים, אבל הבטחתי לא להאריך מדי.
אם תרצו, אזור ארצאך / נגורנו קרבאך היווה במידה רבה תשתית להיווצרות ארמניה המודרנית. הוא מצוי בלב לבה של הזהות הלאומית הארמנית. לא כל האוכלוסייה שם הייתה ארמנית - היו איראנים, טורקים למיניהם, ואפילו מיעוט יווני ואחרים. זה לא פלא, כי באזור עברו דרכי מסחר בינלאומיות משמעותיות שחיברו את המעצמות היריבות השונות (המשך של סעיף של "דרך המשי" עוד מימי האימפריה המונגולית). עם זאת, רוב בולט באוכלוסייה היה ממוצא ארמני, ולרוב החיים התנהלו על מי מנוחות. אגב, השם "נגורנו קרבאך" מבטא היטב את הרב-לאומיות הזו - הוא מין הלחם של רוסית, פרסית וטורקית, שמשמעו הרב-לשוני הינו משהו כמו "הגן השחור ההררי".
בימי מלחמת העולם הראשונה, הטורקים העות'מנים השמידו את מרבית האוכלוסייה הארמנית באימפריה, אשר כללה את חלקיה המערביים של ארמניה ההסטורית, וכן אוכלוסייה ארמנית גדולה שגלתה לתוך תחומי האימפריה בתקופות שונות, וחלקה הגדול חי שם עוד לפני שהעות'מנים היגרו לאזור מערבות מרכז אסיה (השמדה זו ידועה, בצדק, כרצח העם הארמני). במקביל, פוגרומים ומעשי רצח מאורגנים נעשו גם במיעוט הארמני במה שיהפוך שנים אחדות לאחר מכן לאזרבייג'ן. לאחר המלחמה, קמה מדינה ארמנית עצמאית ("הרפובליקה הראשונה" של ארמניה), אך זו לא שרדה זמן רב, אלא נבלעה בכוח על ידי ברית המועצות הצעירה אחרי מעט יותר משנתיים של קיום עצמאי. במקביל, הקימו הסובייטים את הרפובליקה של אזרבייג'ן - יציר חדש שלא התבסס על מסגרת לאומית מסודרת קודמת. ככל הנראה בשל חששם מהזהות הלאומית הארמנית החזקה ומנחישות העם הארמני, הם ביצעו מדיניות ברורה של "הפרד ומשול", כשמסרו שני חבלי ארץ הסטוריים ארמניים לידי האזרים - את נחיצ'וון (שלא נעסוק בו כעת) ואת חבל נגורנו קרבאך. אזור אחרון זה (קרבאך/ארצאך), שהיה מאוכלס בעיקר בארמנים, נקבע כחבל אוטונומי, אך תחת אחריותה של הרפובליקה האזרית. היה בכך משום תקיעת מרפק בצלעותיהם של הארמנים, אבל מה הם כבר יכלו לעשות כנגד ההחלטה הזו של הדוב הסובייטי... האזרים עשו מאמצים במשך העשורים הרבים שבהם שלטו בשטח ופעלו במרץ לשינוי המאזן הדמוגרפי בחבל, על ידי יישוב של אוכלוסייה מוסלמית בו. המאזן אמנם שונה במידת-מה, אך הרוב הארמני בחבל נשמר כל הזמן, גם אם הפער המספרי הצטמצם עם השנים.
עם תחילת התפוררותה של ברית המועצות, שבו ואירעו מעשי איבה כלפי האוכלוסייה הארמנית ברפובליקה של אזרבייג'ן, והארמנים הבינו שעליהם לתבוע אוטונומיה בחבל הארץ ההסטורי שלהם. התפרקות ברית המועצות הביאה לפרוץ מלחמה של ממש בין הארמנים לאזרים על חבל ארץ זה - מלחמה אכזרית (משני הצדדים) שהביאה לרבבות הרוגים. המלחמה נמשכה מ-1991 (אז הכריז החבל על עצמאותו, כמעט במקביל לעצמאות של ארמניה) ועד להפסקת אש שהושגה ב-1994. המלחמה הסתיימה בהצלחת הארמנים לשלוט על החבל, וכן על אזורי החייץ שבינו לבין ארמניה, כך שנוצר רצף ביניהן, כולו בידיים ארמניות. האוכלוסייה האזרית גלתה מאזור זה, אל תוך אזרבייג'ן, והארמנים שחיו באזרבייג'ן, וסבלו מפוגרומים קשים, הפכו לפליטים בארמניה או באזור ארצאך/קרבאך. חבל ארצאך הפך לרפובליקה עצמאית, ששום מדינה בעולם לא הכירה בו (כדי שלא להסתכסך עם האזרים), ורק ארמניה מקיימת איתה יחסים הדוקים של ממש ותומכת בה.
האזרים מסרבים עד היום להשלים עם התבוסה ועם אובדן חבל ארץ, שבעצם לא היה מעולם באמת שלהם (למעט מסירתו לניהולם על ידי הסובייטים כחבל אוטונומי במסגרת אותה מדיניות של 'הפרד ומשול'). מדי פעם הם מעוררים פרובוקציות בקו הגבול (או "קו המגע", כפי שהוא מכונה כאן) - לרוב פעולות שמסתכמות בפגיעה בחיילים, אך מדי פעם גם הפגזה מוגבלת כנגד יישובים אזרחיים בארצאך או בצפון-מזרח ארמניה, סמוך לגבול שלהם. בחודשים האחרונים - כנראה על רקע בעיות פנימיות של אזרבייג'ן - היה ברור שהם שואפים למתקפה משמעותית יותר, וזו אכן החלה אתמול (יום ראשון) בשעות הבוקר המוקדמות. מתקפה זו התאפיינה לא רק בירי לעבר עמדות צבא או כפרים קטנים סמוכים ל'קו המגע' אלא גם בפגיעה של ממש בעיר הבירה של הרפובליקה, סטפנקרט, וביישובים משמעותיים אחרים. כך הפך שוב האזור השלו הזה (כ-150,000 תושבים בסך הכול, הרבה פרות וכבשים ועם נופי פרא ואתרי מורשת מרתקים) למלחמה שמטרידה את העולם, ולא רק את תושבי הסביבה.
הסיבה לטרדה העולמית היא שמדובר שוב - כמו לאורך כל ההסטוריה הארמנית - בסכסוך שמערב מעצמות חזקות: רוסיה של פוטין, שתומכת בארמניה, ואף מחזיקה בה כוח צבאי קבוע (על אף שיש לה קשרים משמעותיים גם עם אזרבייג'ן, שגם לה היא מוכרת נשק) וטורקיה של ארדואן, בת בריתה הקרובה של אזרבייג'ן. גם כך יחסיהן של רוסיה וטורקיה מתוחים עקב מעורבותם משני צידי המתרס במלחמת האזרחים בסוריה ומסיבות נוספות; אז כל המתח הזה מתנקז גם לסכסוך הנוכחי. הדבר גם שב ומעורר סנטימנטים פן-טורקיים נושנים, שארדואן מתבטא שוב ושוב לאורם - אותה שאיפה ישנה ליצור רצף שלטוני של עמים טורקיים - מגבולה המערבה של טורקיה ועל לגבולותיה המערביים של סין. ובעצם, מי 'תקוע' להם באמצע, אם לא הארמנים, אותו עם נוצרי קטן אך עיקש שדבק במורשתו הקדומה?
ביומיים האחרונים הולכות ומצטברות עדויות - הגם שהן מוכחשות בינתיים בידי טורקיה ואזרבייג'ן - למעורבות פעילה של גורמים טורקיים, או גורמים מטעמה של טורקיה, בלחימה לצד האזרים. אזרבייג'ן מצדה טוענת שהלחימה החלה ביוזמה ארמנית. לא הייתי כמובן באזור כשהחל הירי, אבל הסבירות לכך נמוכה ביותר - לארמנים, ששולטים בארצאך, יש כל האינטרסים לשמור על סטטוס קוו ולא לעורר שדים מרבצם. לגמרי לא סביר שהם ייזמו מהלך מלחמתי. האזרים עושים זאת שוב ושוב, ולא פעם נתפסו בתעמולה שקרית בדבר תוקפנות ארמנית, כביכול.
ולסיום - הנקודה הישראלית: זה סוד גלוי שישראל הינה ספקית נשק מרכזית של המשטר הדיקטטורי באזרבייג'ן ומקיימת איתו קשרים הדוקים. כל זה קשור כנראה גם בעסקי נפט ובאפשרות לפעול באופן זה או אחר נגד איראן משטח אזרבייג'ן. כלי טייס בלתי מאויישים ופצצות מצרר ישראליות נתגלו לא-פעם בין אמצעי הלחימה שהאזרים הפעילו בתקריות שונות כנגד הארמנים באזור. מנגד, ישראל וארמניה הידקו באחרונה את יחסיהן, וממש בשבועות האחרונים נפתחה לראשונה שגרירות ארמנית בישראל.
לאן כל זה יוביל, במישור האזורי, במישור הבינלאומי ובמישור הישראלי? עדיין לא ברור.
בתמונות (שצילמתי בחבל באביב 2018) - מעט מנופי ארצאך/נגורנו קרבאך ומאתרי המורשת של החבל, ילדים בנשף סיום של בית ספר בכפר מקומי, ילדים ארצאכים משחקים ב'מלחמה' ושאריות מההרס במלחמה הממשית של 1994-1991, שעדיין ניתן לראות פה ושם בחבל, על אף תנופת בנייה בשנים האחרונות (בעיר שושי, בירתו ההסטורית של האזור).
Комментариев нет:
Отправить комментарий